למה לסמוך על רופא כשיש כל כך הרבה מידע באינטרנט? ריבוי אתרים רפואה ובריאות, שאלות ותשובות בנושאים רפואיים בשנים האחרונות מביאה יותר ויותר אנשים לצלול לשעות של חיפוש ברשת אחרי המשמעות של נקודת החן החדשה או כאב הראש המופיע כל יומיים, למרות שכל הרופאים והבדיקות הוכיחו שאין סיבה לדאגה.

אכן ישנם יתרונות רבים לכך שהמידע כיום הוא נגיש לכל אדם: הרופא אינו הסמכות הבלעדית, אדם יכול לחוש שהוא מבין את שפת הרופא, שיש לו ידע בעצמו ושהוא יכול לשאול את הרופא ואולי גם להאיר את עיניו, אחרי הכל זה הגוף שלו. אלא שבדומה לסכנות אחרות הטמונות ברשת, גם כאן ישנה סכנה לחיפוש אין סופי שפעמים רבות מוביל להופעתה של חרדה ופגיעה באיכות החיים.

לתופעה זו קוראים סייברכונדריה, כלומר שילוב בין סייבר להיפוכונדריה. היפוכונדריה למעשה היא חרדה בה משליך האדם את כל דאגותיו ופחדיו על איברי גוף. חרדה זו מתבטאת במחשבות מטרידות, דאגות חוזרות ונשנות שמציפות את האדם במהלך רוב היממה (ומכאן גם נובע חוסר התפקוד היום יומי), סימנים פיזיים כמו דפיקות לב, הזעה, לחץ בחזה וסימנים דומים המאפיינים גם התקפי חרדה.  אנשים אלו לא רק מוודאים האם הרופא צדק, בודקים אפשרויות אחרות או מספקים את יצר הסקרנות שלהם באתרי רפואה ובריאות. אנשים אלו מנסים להיות הרופא של עצמם, כאשר ברוב המקרים הם נשענים על מידע מאתרי אינטרנט שאמינותם לעיתים מוטלת בספק. כך למשל הסיכוי שכאב ראש יעיד על גידול במוח הוא נמוך מאוד, והטעייה כגון זו עלולה להביא את האדם למרדף אחר רופאים, בדיקות, בזבוז כסף וזמן ובעיקר יצירתה של חרדה מוגזמת.

עבור הסובלים מכך, החיפוש הארוך לא רק שלא מרגיע את החשש אלא במקרים רבים החרדה, חסרת הבסיס, רק עולה ופוגעת בתחומים רבים בחיים ובתפקוד היום - יומי.

חשוב להבין שבדיקה מזדמנת או הרחבת הידע איננה ערובה להתפתחותה של סייבכונדריה. למעשה, אנשים בעלי נטייה לחרדה או לדאגנות יתר הם אלו שיהיו בעיקר בסיכון לסבול מכך. המגוון הרב של הידע והפרשנויות הרבות לכל סימפטום יוצרות בלבול, אי וודאות ומגבירות את הופעתן של מחשבות מטרידות שבין כה וכה מלוות אנשים בעלי נטייה לחרדה.

מכיוון שדפוסי החשיבה וההתנהגות של הסובלים מסייברכונדריה הם המניעים העיקריים של תופעה זו, טיפול קוגנטיבי התנהגותי הוא הטיפול המומלץ ברוב המקרים.

פחד ממחויבות אחד הפחדים הנפוצים ביותר הבאים לידי ביטוי בעיקר ביכולת לקיים זוגיות. רבים מכירים את אותם אנשים שלא מעוניינים להתחתן מסיבות שונות, מתגרשים תוך זמן קצר, או פשוט סובלים במערכת הזוגית ומאשימים את הצד השני או את הנישואין, כאשר פעמים רבות הדבר למעשה נובע מהפחד להתחייב לאדם אחר.

היתרונות הרבים של הזוגיות והתחושה שכה רבים מצפים לה עבור אנשים חרדתיים מהולה בקושי משמעותי לנהל מערכת יחסים תקינה.

לא תמיד הפחד בא לידי ביטוי באופן מובהק: ישנם אנשים שנמצאים בקשר זוגי אבל מקפידים כל הזמן להתנהג במידה מסויימת של ריחוק. יש להם בן זוג אבל הם לא מעוניינים כמעט לבלות איתו או להיות איתו בקשר קרוב אמיתי.

חרדה במערכת זוגית או חרדה ממחויבות נובעת מהקושי לאבד שליטה ומהקושי לחלוק החלטות, מעשים וכדומה עם אדם נוסף.

כאמור חרדה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בהתרחקות והימנעות מקשר קרוב, וכמו חרדות רבות נוספות גם חרדה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בסימנים גופניים כמו מתח שרירים, דפיקות לב, הזעה ועיסוק מחשבתי בלתי פוסק.

סיבה אחרת לפחד ממחויבות או לקושי בניהול מערכת זוגית קשור בפחד מתלות, הדומה לא מעט לפחד מאיבוד שליטה, מאובדן העצמאות. פחד זה נוגע לא רק לתלות שלי באחר אלא גם לתלות של בן הזוג בי והוא המקור פעמים רבות לתחושה של אנשים שמחויבות פירושה סוף העולם.

מערכת יחסים המתקיימת בצל אותה חרדה מאופיינת בויכוחים רבים ומריבות ששורשם הוא בכל הקשור בפחד מאובדן שליטה: "עד כמה וויתרתי, ועד איפה אינני מוכן שיחליטו בשבילי".

ביטחון עצמי נמוך או קונפליקטים הקשורים בערך עצמי משפיעים באופן ישיר לא רק על בחירת בן הזוג אלא גם על הדרך בה תתנהל מערכת היחסים. אדם בעל דימוי עצמי נמוך עלול לחשוש באופן תמידי שבן הזוג יעזוב אותו בשלב מסויים ("הרי הוא/היא כל כך מדהים/ה ואני בבירור פחות טוב/ה") ולכן גם יתקשה לפתח מחויבות או קרבה כלפי בן הזוג.

גם ליכולת ליצור אינטימיות או יותר נכון לקושי בלפתח אינטימיות הנובע מאי שלמות עם עצמי - יש השפעה על היכולת להתקרב מספיק לבן הזוג וליצור מערכת יחסים של מחויבות.

התמודדות עם קשיים אלו במערכת יחסים איננה קלה, חשוב לגשת לטיפול בחרדה בזמן ולא רגע לפני הסוף או לפני שמצטברים מטענים רבים מידי. ככל טיפול אחר בחרדה, גם חרדה ממחויבות או התמודדות עם ערך עצמי נמוך יכולים להיות קצרי טווח, ממוקדים ומקצועיים כאחד.

בשנים האחרונות החלו להתפרסם מחקרים רבים העוסקים בקשר שבין הגוף לנפש שלנו. זהו הקשר שבין ההרגשה הפנימית, מצב הרוח, החששות והתחושות המלוות אותנו במהלך החיים לבין תפקודם של מערכות הגוף השונות. אחת המערכות שהתגלתה כמושפעת מהמצב הנפשי שלנו היא מערכת הדם ומערכת הלב.

מחלות לב ומחלות כלי דם, המכונות מחלות קרדיווסקולריות (CVD) נחשבות לאחד הגורמים המרכזיים למוות בעולם,  ובעיקר במדינות המערב. כך למשל רבים יודעים כי אוטם שריר הלב הוא בין הסיבות העיקריות לתמותה בעולם, אך גם מחלות של כלי הדם נמצאות במקום דומה ברשימה זו של סיבות עיקריות למוות ותחלואה בעולם. כך למשל מחלת לב איסכמית (IHD) בה אספקת הדם ללב נפגעת היא סיבה עיקרית למוות.

מסיבה זו רופאים ואנשי מחקר רבים עוסקים במשך שנים לא רק בשאלה איך אפשר לטפל במחלות אלו אלא בעיקר איך ניתן למנוע מחלות לב ומחלות של כלי הדם ומהם הגורמים המעלים את הסיכון למוות בעקבות המחלה.

אחד המחקרים שעסק בקשר זה בדק את הקשר שבין מוות ממחלות לב וכלי דם לבין הופעתו של דיכאון. דיכאון יכול להופיע ברמות חומרה שונות, דיכאון חמור או גם דיכאון חלקי, שלא תמיד קל לזהות. מחקר זה נעשה במשך למעלה מעשר שנים ובו נבדקו אלפי גברים ונשים צעירים (בטווח הגילאים 17-39).

החוקרים בחנו את ההיסטוריה הנפשית של אותם נבדקו שנפטרו לאורך השנים ממחלות לב ומחלות של כלי דם. נמצא כי קיומו של דיכאון ו/או ניסיון התאבדות מעלים את הסיכון למוות מאותן מחלות, כאשר נשים היו בסיכון גבוה יותר מאשר גברים. מסקנת החוקרים הייתה כי דיכאון יכול לנבא מוות ממחלות לב או מחלות של כלי הדם.

מחקר זה מדגיש את ההשפעה הדדית של גוף ונפש זה על זה ובעיקר עד כמה חשוב לטפל בגוף ובנפש שלנו בו זמנית, כדי להיות בריאים ולשמור על עצמינו: חשוב לא רק לטפל בכאב הלב הפיזי אלא לזכור גם את החשיבות של טיפול בדיכאון- כאב הלב הנפשי,  לא תמיד קל לזהות מהיכן בא הקושי הנפשי או למה הכאב הפיזי לא עובר, הערכה של פסיכיאטר, המומחה בשני התחומים, יכולה לסייע בכך.

חיינו רצופים אירועים, חוויות והתנסויות שונות, חלקן משמחות, חלקן כל אחד עובר במהלך חייו וחלקן עלולות להיות קשות, מפתיעות ובעיקר מעוררות בהלה, פחד או חרדה. חוויות כגון אלו עלולות ליצור אצל האדם טראומה או להוות את המקור להתפתחותה של הפרעה פוסט טראומטית. בארצינו אחת הדוגמאות הנפוצות לאירועים מסוג זה היא לחימה של חיילים בקרב או חשיפה לפיגוע. אך גם אירועים כגון תאונת דרכים, התעללות גופנית, מינית או נפשית, ניסיון רצח, שוד, מוות של אדם קרוב וכדומה הם אירועי סיכון לפוסט טראומה.

הפרעה פוסט טראומטית כאמור, מופיעה לאור חשיפה לאירוע המאיים על שלמותו הגופנית או הנפשית של האדם. סימניה של הפרעה זו הם: חוויה חוזרת של הטראומה, בעיקר על ידי פלאשבקים וסיוטי לילה, התקפי חרדה, הקהיה רגשית ועוררות פיזית גבוהה, הימנעות ממצבים ואירועים העשויים להזכיר את הטראומה ולעיתים גם להביא לדיכאון.

הטיפול בהפרעה פוסט טראומטית הוא נושא מחקרי נפוץ מזה שנים רבות. יש הטוענים כי יש לתת טיפול רק לסובלים מהפרעה פוסט טראומטית, ויש הטוענים כי כל אחד הנחשף לאירוע טראומתי זקוק לטיפול. גם לגבי דרכי הטיפול ישנן מחלוקות, בעיקר בשאלה מהו הטיפול הטוב ביותר להתמודדות עם התסמינים הפוסט טראומטיים.

מחקר חדש שנעשה בישראל הראה כי טיפול קוגנטיבי התנהגותי יעיל יותר מאשר טיפולים אחרים, לא רק התמודדות עם תסמינים פוסט טראומטיים אלא בעיקר במניעה של התפתחות ההפרעה לאחר חוויה של אירוע טראומטי.

המחקר נעשה על ארבע קבוצות אנשים, אשר כולם חוו חוויה טארומטית כלשהי והחלו לפתח סימנים פוסט טארומטים. שתיים מתוך ארבע הקבוצות קיבלו טיפול קוגניטבי התנהגותי (קבוצה אחת טיפול באמצעות חשיפה וקבוצה שניה טיפול באמצעות שימוש בחשיבה ויצירת תמונת עולם חדשה על הטראומה), הקבוצה השלישית קיבלה טיפול תרופתי (נוגדי דיכאון) בלבד והקבוצה הרביעית לא קיבלה טיפול (בתום הניסוי אנשים בקבוצה זו שהמשיכו לסבול מתסמינים פוסט טראומטיים קיבלו טיפול קוגנטיבי התנהגותי).

לאחר כמה חודשים נמצא כי 80% ממשתתפי שתי הקבוצות שקיבלו טיפול קוגנטיבי התנהגותי הבריאו, לעומת כ- 50% בלבד ממשתתפי הקבוצה השלישית. למעשה נמצא כי טיפול תרופתי אינו יעיל יותר מאשר אי טיפול כלל.

ממצא משמעותי נוסף של מחקר זה הוא כי לא כל אדם העבר חוויה טראומטית זקוק לטיפול. כך שאנשים הסובלים מחלק מהסימנים ברוב המקרים יחלימו ללא טיפול בעוד שאנשים שאובחנו כסובלים מהפרעה פוסט טראומטית מלאה, יזדקקו ויפיקו יותר תועלת מטיפול. לבסוף הראה המחקר כי עיכוב יחסי במתן טיפול אינו גורע מהצלחתו, וכי גם אם לא ניתן לתת טיפול מיידי,  אין זה אומר שטיפול מאוחר יותר לא יביא להחלמה.